מצלמות גוף לשוטרים – כלי שקיפות או פגיעה בזכויות הנחקרים?

מצלמות הגוף שהוצמדו לשוטרי ישראל נועדו לחזק את אמון הציבור ולתעד את פעילות האכיפה בזמן אמת. אלא שבפועל, הכלי שנולד מתוך רצון להגביר שקיפות עלול לפגוע בזכויות נחקרים, לפרוץ את גבולות הפרטיות ואף להציב את האזרח בעמדת נחיתות מול המשטרה. במרכז לייעוץ בפלילים אנו רואים כיצד כוונות טובות עלולות להוביל לתוצאות בעייתיות, במיוחד כשאין לנחקר גישה שוויונית לחומרי הצילום.

מיכל (שם בדוי), תושבת ירושלים, מצאה את עצמה ערב אחד בסיטואציה שלא חלמה עליה גם בסיוטיה הגרועים ביותר. זה התחיל דווקא ברגע נעים: בדרכה הביתה הבחינה בחבורת נערות שישבו על המדרכה ושרו חרישית את "מי האיש החפץ חיים". היא עצרה לידן וזימזמה איתן.

אלא שעוד לפני שהספיקה להתיישב, ניגש אליה שוטר שהדף אותה וביקש לגרש אותה מהמקום. מיכל ניסתה להסביר שמדובר בטעות, וכשלא נענתה – שלפה את הטלפון ואיימה לצלם את התנהגותו. השוטר הזעיק תגבורת, וכשהגיע שוטר נוסף, הקריא לה לתדהמתה את זכויותיה כעצורה בגין "התקהלות אסורה".

בניידת שלקחה אותה לתחנת המשטרה, מיכל הרגישה מושפלת לנוכח היחס שקיבלה והעובדה שנלקחה ממנה ההזדמנות לתעד את השימוש בכוח. כשנזכרה שהבחינה במצלמת הגוף של השוטר, התעודדה במחשבה שהמעצר האלים שלה היה מתועד, והיא תוכל להוכיח את חפותה.

אלא שכשהגיעה לתחנה וביקשה לראות את הצילום, נענתה שהתיעוד אינו נגיש לה, ושעל פי הנהלים רק המשטרה והפרקליטות מחליטות אם להציגו בבית המשפט. תחושת הביטחון שהצילום יגן עליה התחלפה בתחושת חוסר אונים, שהרי, למרבה האבסורד, כעת נמצאת העדות המרכזית לאירוע בידי אותם אנשים שהיא מתלוננת נגדם.

האם לנחקר יש זכות לצפות בצילומים גם אם לא מוגש נגדו כתב אישום?

נכון להיום התשובה היא שלילית. המקרה של מיכל הוא רק דוגמה אחת מיני רבות לפגיעה בזכויותיו של נחקר כהשלכה של שימוש במצלמות גוף, ולא רק בהיבט של גישה לחומר המצולם. לא צריך ללכת רחוק: ב"נוהל מצלמות גוף" של המשטרה מ-2021, נכתב שחור על גבי לבן: "לשימוש במצלמות גוף השלכות כבדות משקל בהיבטים של הגנת הפרטיות, זכויות חשודים, נאשמים, נפגעי עבירה, שוטרים ודיני ראיות", לפיכך, כך המשטרה, יש צורך בנוהל מפורט, אשר לשוטרים תהיה חובה לציית לו ולעבוד לפיו.

כוונות טובות, תוצאות בעייתיות

באתר הרשמי של משטרת ישראל נכתב באופטימיות רבה עם השקת הפרויקט: "מימוש הפרויקט יניב תועלת רבה הן למשטרה והן לאזרחי ישראל, ובפרט בחיזוק אמון הציבור במשטרה, ריסון המעורבים במפגשי שוטר-אזרח, הגברת השקיפות, הפחתת הפשיעה, וחיזוק נורמות הציות לחוק". אלא שעבור מיכל שלנו, המצלמה שהייתה אמורה לייצג שקיפות, הפכה לכלי הממחיש את פערי הכוחות ואת השליטה הבלעדית של המשטרה בחומרי הראיות. הנוהל לשימוש במצלמות גוף מבוסס, בין היתר, על חוק הגנת הפרטיות (תשמ"א), מה שאכן מצביע על מודעות גדולה לפגיעה הפוטנציאלית בזכויותיהם של נחקרים.

אילו זכויות עלולות להיפגע?

• בראש ובראשונה – הזכות לפרטיות. אזרחים ועוברי אורח תמימים עשויים להיות מתועדים בלא שהסכימו לכך. דוגמה קלאסית: שוטרים מגיעים לביתו של חשוד בעקבות תלונה על אלימות במשפחה. עם כניסתם לבית, מצלמות הגוף פועלות אוטומטית ומקליטות את כל המתרחש גם בני המשפחה האחרים מתועדים, כולל ילדים קטנים, אולי שכן שנכנס לראות על מה המהומה. המצלמה מתעדת גם חפצים אינטימיים שלא רלוונטיים לאירוע. כל אלה, אם רק תחליט המשטרה, עלולים להיות מוקרנים בבית המשפט לעיני כל הנוכחים.
• חיסיון עו"ד – לקוח: על-פי הנוהל אסור לשוטר להקליט שיחות עם סנגור. אך מה קורה כשהנוהל מופר?
• הפעלת לחץ פסיכולוגי: הידיעה כי הוא מצולם (וכי צולם לפני כן) עלולה להשפיע על התנהגות הנחקר. בכך עלולה להיפגע זכותו לאח-הפללה עצמית.
• שוויון בגישה לחומר: במקרה של מיכל, זוהי הזכות העיקרית שנפגעה. מה אם ההקלטה פועלת לטובתה? האם יש לה זכות לקבל את הצילום מיד? או בכלל? השאלות הללו, שנחקר לחוץ אולי יתקשה לחשוב עליהן בזמן אמת, מציבות את הנחקר בעמדת נחיתות ופוגעות בזכותו להגן על עצמו.

עיקרי "נוהל מצלמות גוף"

אם כן, מה בעצם אומר הנוהל, ומה הם הכללים שעל השוטרים לציית להם ובכך להגן על זכויות הנחקרים?

הגנה על הזכות לפרטיות:

• מצלמת הגוף תוצב במיקום גלוי ובולט לעין על גופו של השוטר, באופן שיאפשר להבחין בה, וכן לקלוט באמצעותה את האירוע באופן מיטבי. באופן זה מובטחת שקיפות, והנחקר יודע כי הוא מצולם.
•  אסור לשוטר לערוך, לשנות, למחוק או להפיץ חומר שתועד במצלמת הגוף, כולל שימוש שאינו רלוונטי לחקירה, והצגה בפני גורם שאינו מוסמך לצפות בו.
• אסור לשוטר להשתמש במצלמת גוף בעת הגעה לזירה שבה נמצא הקורבן כשהוא עירום; בזמן חיפוש הכולל הפשטה של החשוד ; כשהקורבן הוא ילד מתחת לגיל 14 שנפגע בעבירת מין או אלימות חמורה, או קורבן מבוגר יותר שבוצעה בו עבירת מין בזמן הסמוך להגעת השוטר לזירה. כמו כן חל איסור לצלם בבתי חולים, באמבולנס, במוסדות לחוסים ובבתי ספר, למעט באירועי אלימות המתועדים בזמן אמת בתוך מקומות אלה. בתאונת דרכים נדרש השוטר להפסיק לצלם אחרי גביית העדות, כשמתחיל שלב איסוף הראיות וביצוע פעולות בזירה.

אולם, לצד אלה קיימים סעיפים שמהווים את הפרצה לפגיעה בזכויות שהזכרנו למעלה. הנה העיקריים שבהם:

הפעלה סלקטיבית:

השוטר בשטח הוא זה שמחליט מתי להפעיל את המצלמה, והיא אינה פועלת באופן אוטומטי לאורך כל המשמרת. שוטר יפעיל את המצלמה מיד עם תחילתו של מפגש עם אדם, בו פועל השוטר (לדעתו) מכוח סמכויותיו. סעיף זה בנוהל מפרט מה נחשב לאירוע כזה, אולם בשורה התחתונה, ההחלטה נתונה לשיקול דעתו של השוטר.

שליטה חד-צדדית בראיות:

הצילומים נשמרים במערכות המשטרה, והיא זו שקובעת באופן בלעדי האם החומר רלוונטי, מי יוכל לצפות בו, וכמה זמן יישמר. המשמעות היא שלנחקר אין גישה עצמאית לראיות שעשויות לזכות אותו, ולעתים הוא יקבל אליהם גישה רק אחרי הגשת כתב אישום נגדו!

מה הלאה?

אז האם השימוש במצלמות הוא בבחינת "בא לברך ויצא מקלל"? והאם חידוד או שינוי של הנהלים עשוי לשנות את פני הדברים בשטח? שאלת המפתח היא, ככל הנראה, עד כמה מצלמות הגוף אכן מגשימות את ההבטחה לשקיפות, וכיצד אפשר להגיע לאיזון בין שקיפות זו לבין שמירה על זכויות הנחקר.